כשהתחלתי למלא את הספר הזה, הבן שלי היה עדיין בבטן.
כתבתי לו מכתב.
בחרתי לו שיר שרציתי שישמע כשהוא יגדל ויבין את משמעות המילים ואת המשמעות שלו בעיניי. הדבקתי תמונות מכל שלב.
רשמתי את הג׳יבריש המצחיק שהוא דיבר, את המילים המשובשות שגרמו לנו לצחוק עד דמעות.
והייתי בטוחה שאני אזכור את הכל.
שמי שוכח את הדברים האלה?
אבל השנים עפו. ובלי הספר - הייתי שוכחת. יותר נכון שכחתי. בפועל. שכחתי את רוב הדברים.
ואז הגיע יום בר המצווה.
הבן שלי בן 13.
נתתי לו את הספר כמתנה.
הוא דפדף. קרא את המכתבים. ראה את התמונות עם ההסברים. קרא את המילים המצחיקות שהוא שיבש ונקרע מצחוק. ראיתי בעיניים שלו - הוא מתאהב בעצמו מחדש. הוא מתאהב בתינוק שהוא היה. מתחבר למה שהוא היום. למי שהוא היום. אמאלהההההה מה שאני עברתי באותם רגעים...
ואז הוא הרים את העיניים הבורקות שלו ואמר: